לחיות בכבוד: כשהילדים מגיעים להתנדב עם ההורים

"סבא דוד שלי" – ככה ילדה בת 9 קוראת לניצול שואה שהיא מגיעה אליו כל שבוע. הוא לא הסבא שלה, אבל זה לא משנה.

נועה, בת 9, עומדת ליד המשאית עם מגשית ארוחה חמה בידיים. היא יודעת בדיוק לאן היא הולכת. "אני הולכת לסבא דוד", היא אומרת. "הוא מחכה לי". דוד הוא לא הסבא שלה. הוא ניצול שואה בן 89 שגר לבד ברחובות. נועה מגיעה אליו כל יום שישי עם ההורים שלה במשך שנה וחצי. "בהתחלה הייתי קצת פוחדת", היא מספרת. "אבל אחר כך הבנתי שהוא ממש נחמד". עכשיו, כשהיא מגיעה, הוא כבר מחכה ליד החלון. "הוא רואה אותי ומחייך", היא אומרת. "וכשאני נכנסה הוא אומר 'הנסיכה שלי הגיעה'". זו אחת מעשרות משפחות שמגיעות להתנדב בעמותת "לחיות בכבוד" יחד עם הילדים.

למה הורים מביאים את הילדים?

"רציתי שהילדים שלי יראו שיש אנשים שצריכים עזרה", אומרת תמר, אימא של שלושה. "ושאפשר לעזור". משפחת כהן מגיעה כל שבת אחר הצוהריים למטבח בראשון לציון. אבא, אימא, שלושה ילדים בגילאים 7, 11 ו-14. "התחלנו לפני שנתיים", תמר מספרת. "הבן הגדול היה בן 12, והוא התחיל לשאול שאלות על השואה. רצינו שהוא יבין, לא רק מספרים וסיפורים – אלא אנשים אמיתיים". הם הגיעו למטבח לעזור באריזת ארוחות. "הילדים התלוננו בהתחלה" ,היא צוחקת. "אמרו שהם רוצים להיות בבית, לשחק. אבל אמרנו שזה חשוב". אחרי חודש, הם כבר לא התלוננו. "הם התחילו לשאול מתי אנחנו באים שוב", תמר אומרת. "הבן הגדול אמר שהוא אוהב את זה".

מה הילדים לומדים?

יונתן, בן 14, אורז מגשיות במטבח כבר שנתיים. הוא יודע בדיוק איך לעשות את זה. "קודם האורז, אחר כך הבשר, אחר כך הירקות", הוא מסביר. "וצריך לוודא שהמכסה סגור טוב כי אחרת זה נשפך בדרך". הוא עושה את זה מהר, ביעילות. לידו עובדת אחותו, בת 11, קצת יותר לאט. "אני מלמד אותה", הוא אומר. "היא עוד לומדת.. אבל מה שהוא באמת למד פה זה לא איך לארוז מגשית.

"פעם חשבתי שכולם חיים כמו שאנחנו חיים", הוא אומר. "שיש לכולם בית, אוכל, משפחה. אבל פה הבנתי שיש אנשים שלא". הוא מספר על פעם אחת שהלך עם אבא שלו לחלק ארוחות. "ראיתי איך הניצול חי", הוא אומר. "בית קטן מאוד, כמעט אין כלום. והוא לבד". זה השפיע עליו. "זה גרם לי להבין שאני בר מזל", הוא אומר. "ושצריך לעזור".

הקשר עם ניצולי השואה

נועה, בת 9, יושבת במטבח של סבא דוד. היא לא ממהרת. היא מספרת לו על השבוע בבית ספר. "היה לנו מבחן בחשבון". היא אומרת. "קיבלתי 95". סבא דוד מחייך. "את חכמה", הוא אומר. "כמו הסבתא שלי". הוא מספר לה על הסבתא שלו, שהייתה מורה בפולין. נועה מקשיבה.

"הוא מספר לי סיפורים", היא אומרת אחר כך. "על איך זה היה פעם. על המלחמה. זה קצת עצוב, אבל גם מעניין". אימא שלה, תמר, יושבת בצד ומקשיבה. "זה חשוב לי שהיא תשמע", היא אומרת. "בעוד כמה שנים לא יהיו ניצולי שואה. היא תוכל להגיד לילדים שלה שהיא הכירה ניצול, ששמעה ממנו סיפורים".

נועה לא חושבת על זה בצורה כזו. בשבילה, סבא דוד זה פשוט חבר. "הוא נחמד", היא אומרת. "והוא אוהב כשאני באה".

הילדים שמשנים את הניצולים

דוד, בן 89, מחכה לנועה כל שבוע.

"היא הדבר הכי טוב בשבוע שלי", הוא אומר. "כשהיא באה, הבית מתמלא באור". הוא לא ראה את הנכדים שלו כבר שנה. הם גרים בחו"ל, לא מגיעים לבקר. "נועה היא כמו נכדה בשבילי", הוא אומר. "אני מחכה לה. אני חושב מה אני אספר לה השבוע". הוא שומר את הציורים שהיא מביאה לו. תלוי אותם על הקיר. "תראי", הוא מראה. "זה היא ואני. היא ציירה אותנו". בציור – איש מבוגר וילדה קטנה, מחזיקים ידיים.

המשפחות שבאות לארוז

בכל שבת, המטבח מתמלא במשפחות. הורים עם ילדים, סבים עם נכדים. כולם עוזרים לארוז את הארוחות לשבוע הבא. "זה הפך להיות מסורת משפחתית", אומרת רונית, אימא לארבעה. "כל שבת אנחנו באים. הילדים כבר יודעים שזה חלק מהסוף שבוע". הילדים שלה, בגילאים 5 עד 13, עובדים כל אחד במשימה אחרת. "הקטנה שמה מדבקות על המגשיות", רונית מספרת. "הבן הגדול אורז, השניים באמצע עוזרים לסגור את המכסים. כל אחד עושה מה שהוא יכול,. זו לא רק עבודה. זה גם זמן איכות. "אנחנו עושים משהו ביחד", רונית אומרת. "וזה משהו טוב. זה מחבר אותנו".

השאלות של הילדים

ילדים שואלים הרבה שאלות:

"למה הם לבד?" שואלת הקטנה של רונית, בת 5.

"איפה המשפחה שלהם?" שואל הבן של תמר, בן 7.

"למה אין להם אוכל?" שואלת אחרת.

ההורים עונים כמה שיכולים. "אנחנו מסבירים על השואה, על מה שהם עברו", תמר אומרת. "לא כל הפרטים הקשים, אבל את הבסיס". לפעמים הילדים לא מבינים לגמרי. "הבן שלי בן 7 שאל אותי למה לא פשוט קונים להם אוכל בסופר", תמר מספרת. "הסברתי לו שהם לא יכולים ללכת, שאין להם כסף. הוא חשב רגע ואז אמר – אז טוב שאנחנו עוזרים". זו התשובה הכי פשוטה והכי נכונה.

השינוי בילדים

"אני רואה איך זה משנה אותם", אומרת תמר. הבן הגדול שלה, יונתן בן 14, התחיל להתנדב כשהיה בן 12. "הוא היה ילד רגיל", היא אומרת. "לא רע, אבל גם לא אכפתי במיוחד". אחרי שנתיים של התנדבות, משהו השתנה. "הוא התחיל לשים לב לאנשים", תמר מספרת. "פעם אחת ראינו קשיש ברחוב שנראה מבולבל, והוא אמר – אימא, בואי נבדוק אם הוא צריך עזרה". היא רואה את זה גם בבית. "הוא פחות מתלונן", היא אומרת. "הוא מבין שיש לו הרבה". נועה, בת 9, גם השתנתה. "היא הפכה להיות יותר אחראית", תמר אומרת. "היא יודעת שסבא דוד סומך עליה. שהוא מחכה לה. זה נתן לה הרגשה של חשיבות".

נועה ביקשה מהמורה שלה להביא את סבא דוד לבית הספר. "יש לנו בבית ספר יום זיכרון לשואה", היא מספרת. "רציתי שסבא דוד יספר לכיתה". תמר דיברה עם דוד. הוא הסכים. "הוא בא לבית הספר", נועה מספרת בהתרגשות. "וסיפר לכולם על השואה. כל הכיתה שלי הקשיבה". אחרי זה, הילדים ניגשו אליו, שאלו שאלות, אמרו תודה. "נועה הייתה גאה", תמר אומרת. "היא אמרה לכולם – זה סבא דוד שלי".

המשפחה שמתרחבת

יש משפחות שמתחילות עם ילד אחד, ואז כל האחים מצטרפים.

משפחת לוי התחילה עם הבת הבכורה, בת 13. "היא ביקשה להתנדב", האם מספרת. "שמעה על זה מחברה". הם באו איתה פעם אחת. אחר כך הבן בן 10 רצה לבוא. אחר כך הקטן בן 6. "עכשיו כל המשפחה באה", האם אומרת. "זה הפך להיות הדבר שלנו". הילדים מתחרים מי אורז יותר מגשיות. "זה כיף", הבן בן 10 אומר. "ואני גם עושה משהו חשוב".

"הם הדור הבא"

"הילדים האלה הם הדור הבא", אומר ארז קרלנשטיין, מייסד עמותת לחיות בכבוד. "הם אלו שיזכרו את ניצולי השואה. הם אלו שיספרו על זה לילדים שלהם". הוא רואה את זה כל שבת במטבח. "ילדים שבאים עם ההורים, עוזרים, מתחברים לניצולים," הוא אומר. "זה מחנך". אבל זה לא רק על החינוך. "הילדים גם עושים הבדל אמיתי", הוא אומר. "הם עוזרים לארוז, לחלק. ובעיקר – הם מאירים את הפנים של הניצולים".

דוד, בן 89, מסכם את זה הכי טוב: "כשנועה באה", הוא אומר, "אני לא מרגיש בן 89. אני מרגיש צעיר".